החלטה בתיק בע"א 50986-08-10

בפני בקשה  לביטול צו הריסה, ולחלופין להארכת מועד לביצועו של צו ההריסה אשר ניתן על ידי כב' השופט איתי ברסלר - גונן ביום 2.9.2010, במסגרת החלטה שניתנה ללא הרשעה מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה התשכ"ה - 1965.

בבקשה למתן הצו, נטען כי המבנה נשוא הצו, מבנה אבן חד קומתי ששטחו כ- 180 מ"ר, המצוי במקרקעין השייכים למנהל מקרקעי ישראל, נבנה ללא היתר, איננו מאוכלס, וללא גג.  בבקשה נטען כי חרף ניסיונות שנעשו לא אותר מבצע העבירה (בניית המבנה ללא היתר), וכי קיים עניין ציבורי המצדיק מתן צו הריסה.

בהחלטתו מיום 2.9.2010, קבע כב' השופט ברסלר-גונן, כי נחה דעתו, כי אכן לא אותר בעליו של המבנה וכי נוכח העובדה, שנבנה ללא היתר על מקרקעי ציבור, והעניין הציבורי שבהריסתו, נתקיימו תנאיו של סעיף 212 לחוק, והורה על הריסתו. סמוך לאחר הדבקת צו ההריסה על גבי המבנה פנה מר פאוזי אבו ערר ז"ל, בעלה המנוח של המבקשת, טען כי הוא בעליו של המבנה, והביע כוונה לרכוש את המגרש עליו בנוי המבנה ממנהל מקרקעי ישראל, להכשירו, ולקבל בגינו היתר בנייה. לאור זאת, ביום 1.11.10, הגיעו המשיבה ומר אבו ערר ז"ל להסכם על פיו יעוכב ביצוע צו הריסה עד ליום 1.9.11, כאשר עד למועד זה, ישלים מר אבו ערר ז"ל את רכישת המגרש ממנהל מקרקעי ישראל ויפעל להכשרת הבנייה הבלתי חוקית. במסגרת ההסדר,  אף נקבע כי באם לא יעמוד מר אבו ערר ז"ל בתנאים אלו, יהרוס את המבנה לא יאוחר מיום 15.9.2011, שאם לא כן, ייהרס המבנה על ידי המשיבה.

בחודש מרץ 2011, נהרג מר אבו ערר ז"ל בתאונת עבודה, עוד טרם השלים את רכישת המגרש מהמנהל והחל בהליכים להכשרת הבנייה.

מאז ועד עתה לא חלו שינויים כלשהם במצבו החוקי  של המבנה, כמו גם במצבו הפיזי, קרי, הבניה לא התקדמה, והמבנה נותר כשהיה, שלד מחופה אבן ירושלמית ללא גג. 

ביום 1.2.2012, הוגשה הבקשה דנן, וממנה עולה כי המבקשת הינה אלמנתו של מר אבו ערר ז"ל,  וכי היא מודעת לצו ההריסה שתלוי ועומד כנגד המבנה, וכי נבנה בניגוד לחוק, ואולם לטענתה של המבקשת, בהמשך להסכם שחתם בעלה המנוח עם המשיבה, אף שילם מקדמה בסך 10,000 ש"ח לצורך רכישת המגרש,  וכן שילם סך 4,000 ש"ח למשיבה עבור הוצאותיה.  המבקשת טענה, כי מותו הטרגי של בעלה בתאונת עבודה נחת עליה כרעם ביום בהיר והותירה מטופלת ב- 5 ילדים קטינים.

ב"כ המבקשת העלה שורה של טענות לפיהן, נוכח מציאת טוען לבעלות על המבנה, יש מקום לקיים את הדיון מחדש, שכן הצו ניתן במעמד צד אחד וטען כי המשיבה לא עמדה בהוראות החוק, בדבר איתור בעליו של המבנה, ולא עשתה מאמצים של ממש לאתרו, ולשיטתו יש לשמור על זכותו של מי שלא אותר תחילה להתייצב ולהשמיע דברו.

ב"כ המבקשת הדגיש כי המבקשת אינה חולקת על כך שהמבנה נבנה ללא היתר, ואולם טען כי אילו ידעה המבקשת על הגשת הבקשה למתן הצו, או שאילו הוגש כתב אישום כנגד המנוח, אזי היה המנוח פועל להוצאת  היתר למבנה.

ב"כ המבקשת אף ציין, כי על בית המשפט לקחת בחשבון את העובדה שחלפו כשנה וחצי מאז שניתן הצו, ופרק זמן זה מצדיק בחינה מחודשת של האינטרס הציבורי, מה גם שהמשיבה עצמה לא מצאה לנכון מטעמיה היא לבצע את הצו. 

נוכח עמדות הצדדים, סברתי כי יש מקום לקיים דיון בבית המשפט. במהלך הדיון, ציין ב"כ המבקשת כי מדובר במבנה שניתן להכשירו, שכן מדובר במגרש מוסדר והדגיש כי גם המשיבה הסכימה לכך עת ערכה הסכם עם בעלה המנוח של המבקשת. בנוסף, ציין ב"כ המבקשת, כי בעלה המנוח של המבקשת חדל מכל פעולת בנייה מיד לכשהוצא צו ההריסה. ב"כ המשיבה, טען כי נוכח העובדה שניתנה החלטה שיפוטית המורה להרוס את המבנה, וכי נוכח העובדה שהמשיבה מצויה בישורת האחרונה לפני ביצוע צו ההריסה (המשיבה התעתדה להרסו בימים הקרובים) ונוכח העובדה שמי שביצע את העבירות הלך לעולמו, וכי אין צורך קיומי למבנה שכן אינו מאוכלס, ובשים לב לאינטרס הציבורי העולה מעצם העובדה שמדובר במגרש שהוא בבעלות המדינה, ולמבקשת אין בו זכויות, אין כל מקום לעכב את ביצוע צו ההריסה, או לבטלו.

המבקשת עצמה העידה בבית המשפט ונחקרה נגדית על תצהירה.

המבקשת העידה כי לא ידעה כלל על מצבו החוקי של הבית, אישרה, כי ידעה על קיומו של צו ההריסה הראשון, ומאז ידעה כי הבית נועד ומיועד להריסה, שכן לטענתה, לא ידעה כלל על ההסכם שנערך בין בעלה המנוח לבין המשיבה. המבקשת העידה כי אינה מתגוררת במבנה וכי היא מתגוררת עם ילדיה בבית אחיו של בעלה המנוח, וכי היא רוצה את הבית ואת האדמה, שכן נותרה עם 5 ילדים.  המבקש הדגישה, כי נכון למועד מותו של בעלה, כל שידעה היה שהבית מיועד להריסה, וכי בכל יום יכולים היו להורסו.

למבקשת לא היתה תשובה של ממש לשאלה מדוע אם כן הגישה את הבקשה רק עתה, כשנה לאחר מותו של בעלה, ולבסוף סיפרה, כי  בא כוחה הוא שהודיע לה כי המשיבה הודיעה לו כי היא מתעתדת לבצע תוך זמן קצר את צו ההריסה.

המבקשת העידה גם כי על מועד ההסכם בין המשיבה לבין בעלה המנוח, נודע לה רק כשבוע עובר לדיון בפגישה עם בא כוחה ושוב חזרה ואמרה " לאחר מותו ידעתי שהבית מיועד להריסה, אבל לא ידעתי מה לעשות וגם לא שלחו כלום ולא ידעתי מתי מבצעים וחשבתי שישלחו לי ניירות על ההריסה, אני לא מבינה בדברים האלה".

למען השלמת התמונה, יצוין כי מועד מותו של בעלה המנוח, הינו 1.2.2011.

לשאלה כיצד תוכל לעמוד בעלויות הכרוכות ברכישת המגרש, קבלת ההיתר, והשלמת הבנייה, ציינה המבקשת כי היא מצפה לקבל פיצויים במסגרת תביעה שהוגשה, בגין מות בעלה בתאונת עבודה.

לאחר הדיון הגיש ב"כ המבקשת השלמת טיעונים, אשר את רובם ייחד לטענה, כי לא היה מקום להוציא צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק, נוכח אי נקיטת צעדים מספיקים לאיתור בעל העניין במבנה, וכן, לשיטתו, לא קיים אינטרס ציבורי המצדיק את הריסת המבנה וכי לחלופין, אם קיים אינטרס כזה, הרי שהאינטרס האישי של המבקשת גובר על האינטרס הציבורי בהותרת הצו על כנו.

ב"כ המבקשת שב והדגיש, כי לאחר מתן צו ההריסה הגיעה המשיבה להסכם עם בעלה המנוח של המבקשת, הסכם אשר למעשה נועד לאפשר למנוח להכשיר את הבנייה ואת מעמדו במגרש, וכי  הליך זה נגדע באיבו בשל מותו. ב"כ המבקשת ציין כי עמדת המשיבה, מהווה זריית מלח על פצעי המבקשת נוכח מצבה, וכי על המשיבה חלה חובת תום לב מוגברת, נוכח הנסיבות. בנוסף, המציא ב"כ המבקשת אישור מהנדס אשר החל בהליכים להוצאת היתר בנייה, וכן טען כי הוחל בהליכים לרכישת המגרש. בנוסף, טען ב"כ המבקשת " דחיית הבקשה והשארת צו ההריסה על כנו, משמעותה הריסת המבנה, וזריקת המבקשת וילדיה הקטינים לרחוב". טרם שאדון בבקשה לגופה, ראוי לציין, כי טענה זו אינה במקומה. המבקשת העידה בהליך כי איננה מתגוררת במבנה, וכי המדובר בשלד של מבנה וכך גם עולה מן התמונות שהוצגו. יש בהעלאת טענה זו משום יצירת רושם מוטעה כאילו מהווה המבנה קורת גג עבור המבקשת וילדיה, ועובדה זו אינה נכונה, וחבל שבא כוח המבקשת ציין את שציין תוך ניסיון ליצור רושם מטעה שכזה.

דיון